<h1>ל"ב ע"א ואילך</h1>
<h2>דף לב.</h2>
שלא ילך אחד מן הדיינין אחר דעת דיין אחד גדול או אפילו אחר דעת הרוב על צד שיאמינהו לחיוב או לזיכוי מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו, ואם הוא דין התלוי בגזירת הכתוב או מצד גזירה שוה או היקש שיהא יודע אותו הוא, ולא יסמוך ויבטח על אחד מן הדיינין, ולא על הרוב, שנאמר [שמות כ"ג] ולא תענה על ריב לנטות, רוצה לומר, לא תאמר על הריב דבר לנטות, כלומר מצד הנטייה לבד, אחר דברי דיין אחד גדול או אחר הרוב ולא מצד הבנתך או שתרצה להחריש ממה מה שבלבך על הדין ולהטות אחר דבריהם, לא תעשה כן. ולשון מכילתא, לא תענה על ריב לנטות, שלא תאמר דיי לי שאהיה כרב פלוני אלא אמור מה שלפניך. יכול אף דיני ממונות כן, תלמוד לומר אחרי רבים להטות. ובזה הלאו בעצמו נכלל שהמלמד זכות בדיני נפשות לא יחזור וילמד חובה במה שאמר לא תענה על ריב לנטות, כלומר לא יהיה פתח דברך להטות אותו לטובה. וכמו כן נכלל בו אין פותחין בדיני נפשות לחובה, ויבוא הפירוש כן, לא תענה על ריב לנטות, כלומר לא יהיה פתח דבריך להטות אותו לחובה, כי על כרחינו בתחילת הדין יש לנו לפרש אותו, שאי אפשר לומר שבכל הדין יזהיר שלא תענה בו לחובה על כרחינו, שאם כן לא יהיה שום אדם נדון לעולם. וכמו כן שמענו מזה הלאו שאין מתחילין בדיני נפשות מן הגדול אלא של מטה הימנו יגיד תחלה דעתו, וזה לא תענה על ריב כמו על רב, כי בלא יו"ד הוא נכתב, כלומר לא תענה על גדול אלא הוא יענה אליך, שאתה תדבר תחילה. והעניין הוא כדי שלא יסמכו על דברי הגדול. כל אלה הדברים למדנו מלא תענה על ריב לנטות, ועניין זה מכח חכמת התורה שיש להבין מדבר אחד ממנה כמה דברים, זה שאמרו זכרונם לברכה [במד"ר פי"ג] שבעים פנים יש לתורה. ולפי שיודע אלהים כי העם מקבלי התורה בהתנהגם על הדרך שנצטוו בה יהיו נכונים אל החכמה ואל התבונה ויבינו בה הצריך להם אל הנהגת העולם, סתם להם הדברים במקומות ומסר להם הפירוש על יד הסרסור הגדול אשר ביניהם ובינו ולא נתנה במלות רחבות יותר, לפי שכל מלותיה גזורות ומחוייבות בחשבונן ובצורתן להיות ככה, כי מלבד משמעות מצוותיה היקרות שאנו מבינין בה נכללו בה חכמות גדולות ומפוארות, עד שהעלו רבותינו זכרונם לברכה גודל החכמה שהניח האל ברוך הוא בתוכה שאמרו עליה [בר"ר פ"א] שהביט הקדוש ברוך הוא בה וברא את העולם.
משרשי מצוה זו כמו שאמרנו תחלה שלא ילך אחד מן הדיינין אחר חביריו אלא יבין הדברים מעצמו. הטעם מפני שאיפשר שמתוך כך יבוא הדין כולו לפעמים על דעת אחד מהם, הבן הדבר כי כן הוא, ולא רצה השם יתברך למסור דין נפש לדעת אחד. אבל בדין ממון שניתן להשבון אין חוששין לכל זה, ואפילו לשלשה מוסרין אותו לכתחלה על סמך דאי איפשר דליכא בהו חד דגמיר. ושאר הדברים שנלמדו ממנו כגון מלמד זכות שלא ילמד חובה, ושאין פותחין לחובה, ואין מתחילין מן הגדול, כל זה לחמלת השם יתברך על בריותיו כאדם החומל על בניו, דרך משל, כמו שכתוב [דברים י"ד] בנים אתם ליי אלהיכם וגומר. והגע עצמך על דרך משל, אם יוליד איש מאה ובנה להם עיר והושיבם שם וראה שלא יתקיימו ביישוב אלא אם כן יגזור עליהם שכל המכה רעהו יענש בממונו, ואם ימיתהו יומת, וקם האחד ועבר על גזירתו, אם ימחול לו הרי היישוב בטל שלא תשאר מורא על הנשארים, מה יש לו לעשות ואל יראה במות בנו השיני, יחזור על כל פנים בכל צד שיוכל לפוטרו מן הדין, אם יוכל מוטב, ואם אי איפשר בשום צד יצוה להמיתו כדי לקיים יישוב האחרים, וכן הדבר הזה, והבינהו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין י"ז ע"א] שאם פתחו כולם לחובה שפטור, ואם המזכים והמחייבים שוים שמוסיפין עליהם, ועד כמה מוסיפין, ואם אומר אחד איני יודע מה יהא בכך, ומה שאמרו [שם ל"ד ע"א] שהמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה דווקא בשעת משא ומתן נאמר, אבל בגמר דין חוזר להמנות עם המחייבין. ואם פתח אחד ואמר יש לי ללמד זכות ונשתתק או מת שהוא כמי שאינו יודע, והמזכה ומת רואין אותו בגמר דין כאלו הוא במקומו. ותלמיד הבא ללמד חובה משתקין אותו, ואם אמר ללמד זכות מעלין אותו עם סנהדרין, ואם יש ממש בדבריו שומעין לו ואינו יורד משם לעולם, ואם אין ממש בדבריו אינו יורד משם כל אותו היום דרך מוסר, והנדון בעצמו שאמר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו והוא שיש ממש בדבריו, ויתר פרטיה מבוארים בפרק (ז') [רביעי] מסנהדרין
